סיכום הטרק

רטוב. כל הזמן. היינו בטרק יומיים, וחוץ מכמה שעות שינה שלא היה רטוב אלא רק לח, הייתי רטוב מכף רגל ועד ראש, כל הזמן.
(Some trek pictures here, more pictures there).


יצאנו בבוקר – מבית ההארחה שלנו היינו רק קרן ואני, אבל הטנדר שבא לאסוף אותנו עשה סיבוב בעוד כמה בתי הארחה ובסך הכל יצאנו לטיול 9 אנשים: קרן, אני, אלקס, עיישה, אלקס (השני), גורג’י (ג’ורג’ינה) סטפאן, רייצ’ל והחברה שלה שאני לא מצליח להזכר בשמה כרגע. נסענו איזה שעתיים מחוץ לעיר ועצרנו בשוק שם המדריכים עשו קניות של אוכל ואנחנו התבקשנו לרכוש לעצמנו מעילי גשם (שבסוף לא היו נורא שימושיים). כאן אלקס (הראשון) התברר כבן אדם מאוד שימושי – מסתבר שהוא כבר שלושה חודשים בתאילנד והצליח ללמוד את השפה המקומית, לפחות מספיק כדי להתמקח עם המוכרת בתאית.

הטיול התחיל בנסיעה למפל מים בשמורת דוי אינת’נון, שם התרחצנו מתחת למפל (אם אפשר לקרוא לשחיה במים מלאי בוץ “רחצה” והיה ממש נחמד. המפל די גבוה ולשבת מתחתיו זה לא כיף גדול – כל טיפה שנופלת זה כמו אבן גדולה בראש, אבל היה די כיף לשחק ליד המפל. האזור של המפל מסודר כגן לאומי קלאסי, כולל מבני ציבור (מלתחות) בהחלט מרשימים – הרבה יותר ממש שציפיתי.

אחרכך עלינו בחזרה על הטנדר שאסף אותנו מבית ההארחה ונסענו עמוק יותר לתוך השמורה. עזבנו את הטנדר בכניסה לעוד מה שנראה כמו גן לאומי, ולפני שנעזבנו בשטח, המדריכים חילקו לכולם חגורות הצלה – לשייט על הנהר שנעשה ביום השני, ועד אז אנחנו סוחבים את הכל על הגב. הלכנו במעלה שביל עץ (תמונות בגלריה, החל מעמוד 4) עד למעין. זה לא מסוג המעיינות שכדאי להתרחץ בהם – המים בטמפרטורה של כ-90 מעלות על פני השטח ומבעבעים כל הזמן.

משם התחלנו ללכת ברגל – מעבר להרים, בג’ונגל תאינדי צפוף, משימה לא פשוטה. לקראת ערב הגענו לכפר של שבט הררי – שבט צפון תאי בשם “קרן” 😉 . מעבר לעובדה שאחרי הרחצה במפל לבשתי את המכנסיים על בגד הים הרטוב, ולמרות שלא היה חם כמו בבנגקוק, ההליכה הקשה בלחות המטורפת (אם היה שם 120% לחות אני לא אתפלא) גרמה לי להזיע מכל נקודה בגוף, ובעיקר מהראש: טיפות זיעה טפטפו מקצה האף שלי באופן קבוע, וכשהגענו בסוף לכפר גם המכנסיים וגם החולצה שלי היו רטובים כאילו כרגע יצאתי משחיה. לכובע האוסטרלי שלי יש תכונה מאוד מעניינת – יש לו רצועה פנימית שאוספת את הזעה ומונעת ממנה לטפטף מחוץ לכובע ומזרימה אותה במקום זה לשולי הכובע: מה שגרם לכך שבסוף המסלול גם הכובע נראה כאילו הוא חזר משחיה.

הכפר היה כפר צפון-תאי שבטי טיפוסי – בוץ, בקתות עץ ומשטחים סולאריים: גם בקצה העולם אין שום סיבה שלא נראה טלוויזיה (טוב – אני לא יודע אם יש להם טלוויזיה: לחלק מהכפרים היותר מתויירים יש צלחות, בכפר שבו שהינו היתה תאורה בחלק מהבקתות בלילה ואני לא חושב שיותר מזה). התאכסנו בבקתה שבה היה מטבח, חדר אוכל מסודר עם שולחן לאיזה 20 איש, ואזור שינה משותף. היו כילות (אחת לכל זוג) ובמקום שקי השינה שהבטיחו לנו השתמשנו בשמיכות שפרשנו על הרצפה. זו היתה חוויה, אף כי לא נוחה במיוחד.

בשלב זה הקבוצה התפצלה – ג’ורג’ינה, סטפאן, קרן ואני לקחנו את המסלול של יומיים, אז קמנו בשבע בבוקר (אני וקרן קמנו יותר קרוב ל-6, אז ישבנו בחוץ. אני נהננתי מהבוקר וקרן ניסתה להשקיט את הבטן שלה שהחליטה כנראה למחות על הטיפול הנלוז שהיא מקבלת בטיול הזה). השאר נשארו לישון בשלווה ואני מניח קמו יותר מאוחד כדי להמשיף במסלול ההליכה הארוך יותר – 2 לילות ושלושה ימים.

אנחנו אספנו את עצמנו ויצאנו לטפס לצד השני של ההר – למחנה הפילים שם לקחו אותנו לסיבוב של כשעה בג’ונגל על גבי שני פילים. אין ספק שזו דרך הרבה יותר טובה לטייל בג’ונגל – לפחות מבחינתנו. הפילים פחות נהנו כנראה, כי כל פעם שהם ניסו לעצור ולתפוס משהו לאכול, המדריך צעק עליהם ולפעמים גם הצליף עליהם במקל.
סטפאן ניצל את העובדה שהמדריך רכב על הפיל של קרן ושלי והתיישב בעמדה המסורתית של מוביל הפיל – על ראש הפיל.

כאן אנחנו חוזרים למחנה הפילים ואפשר לראות את ה”רפסודות” שמוכנות לקחת אותנו במורד הנהר – כן, זה הגיבוב של קני במבוק שמונח על גדת הנהר – אוסף הקנים הזה שמוחזק ביחד בקצת עלים ורצון טוב אמור להחזיק אותנו כשעתיים על הנהר.
את כל המסע במורד הנהר לא צילמתי – מתוך ריאליות וחשש למצבה של המצלמה הדיגיטלית החדשה (ועקב כך שעדיין לא רכשתי נרתיק צלילה עמיד במיים) ארזנו אותה ודברים חשובים אחרים (כמו דרכונים) בתוך כמה שכבות של ניילון עמוק בתוך התיק של קרן, שנכנס כולו אחרכך לתוך שקית ניילון משל עצמו. מכיוון שהספקנו קצת להתייבש בטיול הפילים (ממש קצת), ברגע שעמדנו על הרפסודה ודחפנו את עצמנו מהגדה – נפתחו ארובות השמיים והתחיל לרדת גשם זלעפות. הגשם היה הרבה יותר חזק מהמטר הקל שקיבלנו בטיול לבזאר הלילה של צ’יאנג-מאי, אבל לא נמשך הרבה זמן. לאחר כמה דקות הגשם התמתן והפך לזרזיף שלהוציא הפוגות קטנות ליווה אותנו כל המסע במורד הנהר.

חמשתנו (אני וקרן, הזוג האוסטרלי והמדריך) לקחנו רפסודה אחת – המדריך עמד מקדימה כיוון את הרפסודה, ונתן הוראות לסטפאן ולי שעמדנו מאחורה וסייענו – בעזרת מוטות ארוכים – לדחוף את הרפסודה בכיוון המתאים. הבנות ישבו או עמדו במרכז (תלוי בכמה סוער היה הנהר). הכל היה חוויה רטובה למדי – הרפסודה שקועה כמעט כולה במים תחת המשקל שלנו, ומלבד הגשם – כל גל קטן שוטף את הרפסודה כולה. באשדים היותר רציניים כולם קיבלו מקלחת טובה. חוץ מכמה תקלות קטנות (אני כמעט איבדתי את המוט פעם אחת, והמדריך הצליח לתקוע את המוט חזק בבוץ הנהר כך שהוא לא הצליח לשחרר אותו מיד, ורץ אחריו במעלה הרפסודה כמעט עד הקצה עד שהוא הצליח לשחרר את המוט) היה כיף.

בסוף הגענו לאזור קצת יותר מיושב של הנהר – כפר קטן ומתויר (כולל בתי הארחה ובית קפה על שפת הנהר) שם עצרנו, נפתרנו מהרפסודה ועלינו על טנדר בחזרה לציוויליזציה.

Related Posts

Leave a Reply

 

 


Spam prevention powered by Akismet