KDE נגד GNOME – מסכי תצורה
במלחמה בין שתי סביבות שולחן העבודה הפופולאריות ללינוקס, אני לא תופס צד (למרות מה שמני אולי יחשוב). נכון שכרגע שולחן העבודה ברירת המחדל שלי הוא GNOME, אבל הייתי משתמש KDE המון זמן וברגע ש-KDE4 יצא, אני מבטיח לכם שאחזור. בנוסף אני מאוד אוהב את יכולות התצורה של KDE ובכך שכמעט כל דבר אפשר להגדיר ולשנות.
ב-GNOME המצב שונה – יש מעט מאוד אפשרויות תצורה (לפחות מתוך הדיאלוגים הזמינים למשתמש הפשוט – אני לא רוצה לדבר על gconf), אבל לא על זה באתי לדבר היום, אלא על הגישה השונה מהותית של שתי המערכות לכפתור ה-OK בדיאלוגים אלו (או לחוסר שלו ב-GNOME).
KDE נוקט בגישה דומה מאוד לממשקי התצורה של חלונות – בד”כ יש הרבה אפשרויות ואחרי שמשחקים עם כולן לוחצים על OK בשביל לאשר את כל השינויים, או Apply כדי לבדוק איך השינויים נראים כשדיאלוג התצורה עדיין פתוח.
הגישה הזאת מתגלה במלוא מערומיה בהדגמה הקצרה הזאת של השעון של KDE4:
בוידאו אנחנו רואים ממשק תצורה מאוד פשוט עם שתי הגדרות – הצג שעה כטקסט וגודל השעון. כל פעם שהמשתמש רוצה לשנות אחת מהן הוא צריך ללחוץ פעמיים – [שינוי] + Apply. ואם השינוי לא היה מוצלח – שוב, ושוב, ושוב.
ב-GNOME יש הנחיות אחרות – לממשקי תצורה אין כפתורי OK, Cancel ו-Apply אלא כפתור אחד בלבד – Close. כל ההגדרות מופעלות מיידי על הישום. במקרה של דוגמת השעון לעיל, ב-GNOME לחיצה על תיבת הסימון היתה גורמת מייד לטקסט של השעה להופיע על פני השעון או להעלם, ושינוי של הערך בתיבת הגודל היה מייד משנה את הגודל של החלון על המסך.
היתרון בממשקי התצורה המאוד פשוטים של GNOME ברור מאליו – כל שינוי מתבצע בצורה חיה ומאפשר למשתמש להגדיר את המערכת בצורה 100% אינטראקטיבית – אין את עבודת הניסוי והטעיה המוכרת ממשקי תצורה של חלונות ו-KDE (או לפחות התופעה הזאת ממוזערת).
אוי, זה כל כך הדיונים שהיו לנו בעבר 🙂
בכל מקרה אני קצת משוחד בנושא הזה, אז אני רק אומר שלכל אחת מהשיטות יש את היתרונות והמגרעות שלה, תלוי במקרה השימוש הספציפי.