בחזרה מאירלנד
[פוסט מתוארך אחורנית, כי אני חמור – חזרתי מאירלנד ומאז לא כתבתי כלום]
אז זהו סוף הטיול שלנו באירלנד – נכון שקצת anti-climatic, אבל זה מה יש 🙂 הנה מה שקרה:
ביום שבת בילינו בבונראטי – בבוקר ביקרנו בפארק העממי שליד הטירה, שאמור להיות מצגת חיה של חיים בכפר אירי במאה ה-17-18, אבל היה די עלוב – היו רק שתי תצוגות עם שחקנים וכל השאר היה שחזורים סטאטיים שברובם היום לא עשויים היטב. אזור “העיירה” היה די מוצלח וכלל חנויות צילום וסריגה פעילות ופאב פעיל. באמצע גם סיירנו בטירה עצמה שהיא בעצם “בית מגדל” עם חומה (במקור – החומה עצמה כבר לא קיימת ויש שחזור חלקי שלה). הטירה היתה חורבה במצב לא רע עד בערך אמצע המאה ה-20 שאז היא שוחזרה והופעלה מחדש כאתר תיירות (פרטים בפוסט הקודם).
בערב הלכנו לנשף בטירה: מתחילים בקבלת פנים לכל האורחים בחדר הגדול, שם הגבירות והאדונים המארחים מחלקים לכולם כוסות של מיד (mead) שהיה מצוין (קרן טוענת שהמיד של בונראטי הכי טוב, ואני לא יכול להתווכח עם זה). לאחר שכולם מתאספים, המשרת הראשי (butler) של הטירה מתחיל את הארוע (ויש שיר קצר) ואז כולם מוזמנים לארוחה עצמה שערוכה בחדר המשמר. תוך כדי הארוחה יש תוכנית אמנותית – הצוות (הגבירות, האדונים, הנגנים והמשרת הראשי) מכריזים על המנות, שרים ויש גם ארועים כמו הכתרת הדוכס של הערב, מאסר של “פושע” (אחד מהסועדים), חנינתו של הפושע ושאר טרארם. בסך הכל מאוד נחמד, בעיקר בגלל הבחור שמשחק את המשרת הראשי שהוא שובב לא קטן. האוכל היה נחמד אם כי לא מדהים וקרן לא נורא נהנתה ממנו, חשוב לציין שהאוכל מוגש בצורה האופיינית למאה ה-16 אותה משחזרים – בכלי עץ או חימר וכלי האוכל היחיד שמקבלים הוא סכין (אפילו לא כף – את המרק שותים מתוך הקערה). בסיום הארוע ביקשתי מהאורחים בשולחן להשאר עוד כמה דקות והצעתי לקרן נישואים – היה מאוד מרגש ויש אפילו תמונות (אחד השותפים שלנו לשולחן לא בזבז רגע ושלף את הטלפון עם המצלמה).
ביום ראשון רצינו לבקר בצוקי מוהר שהם אתר טבע מהמפורסמים באירלנד ושם גם צולמו סצינות The cliffs of insanity מהסרט “הנסיכה הקסומה”. זה אמור להיות אתר נוף מדהים, אבל כשהגענו היה מזג אויר הכי מחורבן שראינו באירלנד – רוח כל כך חזקה שקשה ללכת מולה, גשם בלתי פוסק ועננים נמוכים. נכנסו למרכז המבקרים בשביל להתחמק מהרוח ואולי לקוות שהגשם יפסיק עוד מעט (אין סיכוי) – מרכז המבקרי חצוב בתוך גבעה כך שהוא משתלב יפה בנוף (האירים טובים בקטע הזה) ויש בו הרבה תצוגות על הגיאולוגיה ומזג האויר של אירלנד ועל החי בסביבת הצוקים – זה היה מאוד מרתק ובילינו שם כמעט 3 שעות. ניסיתי לגרור את קרן בכל זאת לתצפית על הצוקים, אבל מזג האויר רק נהיה גרוע יותר בזמן שהיינו שם והיא התעקשה לחזור למכונית. למרות זאת שמתי את נפשי בכפי ונאבקתי ברוח כדי לצלם כמה תמונות. זה בהחלט אחד מהמקומות שנצטרך לחזור ולבקר בהם. מסתבר שיש שם גם כמה אתרי צלילה מעניינים למי שמגיע בקיץ.
בתכנון המקורי של הטיול היינו אמורים לעבור דרך קילקני אבל בעקבות אזהרות חוזרות ונשנות על כך שיש שם רק אתרי תיירות מתועשים – דילגנו עליה, אבל במהלך הטיול כל האירים שדיברנו איתם אמרו לנו שאנחנו חייבים לבקר בקילקני כי זו “בירת ימי הביניים של אירלנד”, אז לאחר שהביקור בצוקי מוהר התקצר מאוד החלטנו לנסות להגיע לקילקני. רק מה – בעקבות טעות בניווט בפאתי לימריק ניכנסו למרכז העיר שהיה פקוק: מסתבר שהגענו בדיוק לסוף אליפות ההרלינג המחוזית וכל הרחובות היו מלאים בצופים שחוזרים מהאליפות.נסיעה שהיתה צריכה להיות כ-5 שעות התארכה ליותר מ-8, והגענו בסופו של דבר לקילקני רק מאוד מאוחר בערב. לאחר שמצאנו מקום לינה (אחרי עוד קצת בלאגן בניווט – מסתבר שיש בקילקני רחובות שבהם בית 42 נמצא בסוף הרחוב, אבל 44 נמצא באמצע שלו) יצאנו לעיר והתברר לנו שאמנם קילקני היא all the craic (כפי שהסבירה לנו בחורה מקומית) אבל בניגוד לרוב המקומות באירלנד המסיבות שם מתחילות רק ב-11 בלילה (מה שלא משנה את העובדה שאחרי 9:30 אי אפשר למצוא מקום עם אוכל). אחרי שנים וחצי פאבים ושתי בירות, בציפיה שיתחיל משהו, וירתנו והלכנו לישון.
ביום שני הלכנו לבקר בטירת קילקני, שהיא טירה גדולה שהיתה מעורבת בקרבות במלחמות הקונפדרציה (באחד מהם גם איבדה את הקיר המזרחי שלה). שנים רבות אחר כך הטירה שופצה כאחוזת פאר, כמעט נחרבה במלחמת האזרחים האירית ונמסרה לממשלה האירית ב-1967. מאז הטירה משופצת באופן קבוע כחלק ממאמץ לשחזר אותה למצבה כאחוזת פאר בסוף המאה ה-17. יש בטירה סיור שעובר דרך האגפים הפתוחים (רשימה שמשתבר שמשתנה באופן תדיר בהתאם למצב השיפוצים) והוא באמת מאוד תיירותי והרבה פחות אהבנו אותו מאשר סיורי טירות מודרכים אחרים שעברנו, אבל בכל זאת היה שווה.
בערב הגענו לדבלין בחזרה כשהמטרה היא לחפש B&B טוב לקרן, לינור ואסי בשביל הכנס בסוף השבוע. מצאנו מקום דרך מדריך ה-B&B ונשארנו בו ללילה אבל הוא היה פשוט נוראי ובבוקר ברחנו ממנו. את רוב יום שלישי בילינו בלסייר בסביבת אתר הכנס (טירת קלונדייק ששופצה לבית מלון) בחיפושים אחר B&B טוב – ומצאנו אבל זה אכל לנו את כל היום. ביום רביעי בבוקר קמתי מוקדם (השארתי את קרן לישון – באמת אין שום סיבה שהיא תקום ב-7 בבוקר 🙂 ) ולקחתי את המעבורת לאנגליה. הפעם לקחתי את המעבורת הגדולה והאיטית יותר ואכן חווית הנסיעה היתה משופרת בהרבה.
שאר היום עבר עלי בללכת לאיבוד בכבישים הבין עירוניים באנגליה, פקקים באותם כבישים, ללכת לאיבוד בלונדון, ארוחת ערב עם חברים, ללכת לאיבוד בדרך לשדה התעופה (תודה לאסי על שהציל אותי!), ללכת לאיבוד בתוך שדה התעופה הית’רו (הידעתם שהדרך הכי מהירה להגיע מטרמינל 4 לטרמינל 3 היא לקחת את הרכבת התחתית בעוד שהדרך הכי מהירה להגיע מטרמינל 3 ל-1 היא ללכת ברגל?) ולהספיק להגיע טיסה לארץ 5 דקות לפני שהיא ממריאה (באמת – לפני שהשער נסגר).
כשהגעתי לארץ מייד נשאבתי לבלאגן וללחץ של העבודה ולכן רק עכשיו אני מתפנה לכתוב את הפוסט. גם התמונות עוד לא עלו לאתר, אבל זה יקרה עוד מעט.
“Anti-climactic. Anti-climatic sounds like you’re against the weather.”
No. I really have nothing important to say.