בבוודאי שאני לוקח לעצמי את החרות לעסוק בענייניו – ברגע שהבן אדם שם את עצמו בפריים טיים – על השער של מוסף השבוע של אחד מהעיתונים עם התפוצה הגדולה בארץ – הרי שאינו בן אדם פרטי יותר ואל לו להלין שאנשים מתעסקים בענייניו.

בינינו, ההתחסדות של המגיבים פה קצת נמאסה עלי – במקום להגיב לעניין בצורה אינטילגנטית, אנשים פה באים וזורקים רפש (כן נעם, אני מדבר עליך) ולא עושים דבר מלבד להעביר ביקורת על עצם “התעוזה” שלי בכלל להתייחס לנושא. זה התגובה הכי נמוכה ונחותה שקיימת. מה אם להתייחס לתוכן ולנהל דיון כמו אנשים שקולים? זאת הבעיה שלי עם הצורה שהציבור הישראלי (ככולו, כולל לה”טבקים ומגדרים כאלה ואחרים) מתייחס לנושא: שאין שום מידה של ביקורת לגבי כלום, הכל ראוי והכל טוב ויפה, ואם יש מישהו שכן אומר – בואו נדבר על התוכן ונבין מה היה לנו פה – אז מייד תוקפים אותו על זה שהוא מעיז להעביר ביקורת.

איפה ההתיחסות העניינית? איפה האינטיליגנציה (הרגשית והשכלית) שהליברלים מתיימרים להחזיק בה?

שום דבר – כולם כאחרון ה”ערסים”, כפי שהגדיר בציוריות “מישהו”.

דווקא התגובה של שירה – למרות שאני לא מסכים עם הגישה שלה ועם חלק מהניסוחים – היתה היחידה אם איזשהוא תוכן ענייני: באמת, אם תיוולד להם בת – איזה מסר (תת הכרתי) היא מקבלת מכל הסיפור הזה: שהאנשים שאוהבים אותה ומגדלים אותה שונאים נשים? ואם יוולד בן, מה אז?