מאמר אקראי על תשישות החלטות
באחד הפודקסטים שאני שומע – Stack Exchange Podcast עם ג’ואל ספולסקי1 וג’ף אטווד – ספולסקי הזכיר כבר כמה פעמים מחקר שנעשה באוניברסיטת בן גוריון על “גורמים חיצוניים בהחלטות שיפוטיות” שבו החוקר מדד את אחוז ההצלחה בבקשות חנינה בהשוואה לכמה זמן עבר מאז ארוחת הבוקר של השופט ששומע את בקשת החנינה.
ספיציפית החוקר – שי דנצינגר – מצא ששופטים הדנים בבקשות חנינה של אסירים ישראלים מחלקים את הישיבות שלהם לשלושה חלקים המופרדים ביניהם בהפסקות אוכל, ובהנתן שאנחנו מפקטרים החוצה כל שיקול אחר (בין אם הוא לגיטימי או לא – כמו אחוז מזמן המאסר המקורי שהאסיר כבר עשה, חומרת הפשע, השתייכות עדתית וכו’) אפשר לראות בצורה מובהקת ירידה דרמטית באחוז ההצלחה של בקשות חנינה בין תחילת וסוף כל חלק, כשאחרי ההפסקה אחוזי ההצלחה חוזרים לרמתם הקודמת.
יש כמה מאמרים באינטרנט שסוקרים את עבודת המחקר ומציאים מסקנות, לדוגמה הסקירה של הבלוג “Not Rocket Science” של מגזין”Discover” 2 שהיא מעניינת – ואני ממליץ עליה אם לא בא לכם לקרוא את המאמר המקורי, אבל רציתי לדבר על תשישות החלטות (“Decision Fatigue”) בהקשרים של טכנולוגית תקשורת – נושא שקרוב אלי בהרבה מאשר היעילות של המערכת השיפוטית הישראלית.
הזיהוי של ההתנהגות האנושית שבה ככל שאנשים נדרשים לבצע יותר החלטות – ו\או החלטות קשות יותר – כך הם נהיים יותר עדישים לבחירות שלהם, אינו משהו חדש או מפתיע לכל מי שצופה בהתנהגות אנושית באיזו שהיא רמה, בין אם מדובר במעצבת ממשקי משתמש חובבנית או פסיכולוג מורשה, כשבמאמר הנדון מה שבעיקר אמור להפתיע זה שההתנהגות הזאת נראית, בעוצמה, גם אצל שופטים מקצועיים שאמון עליהם שהחלטות שלהם חייבות להיות נקיות מכל שיקול חיצוני – מכיוון שהן נוגעות במישרין לחירות של אדם או לעיתים אפילו לחייו. כל שכן אפשר לזהות את ההתנהגות הזאת בכל מקום בחייו של אדם, בעיקר בעידן המודרני שבו אנחנו נאלצים לבצע החלטות אלפי או מיליוני פעמים ביום.
הכשל לזהות את הבעיה, ולתת פתרון נכון, נפוץ בקרב מי שמודעים לבעיה: אפילו באותו פודקסט (פודקסט מספר 24, באזור דקה 63), קצת לאחר שספולסקי מזכיר את הנושא של תשישות החלטות, הם מדברים על ממשק המשתמש של המנהלים שבו רשימת האפשרויות לסימון סיבת סגירת שאלה היא ארוכה מדי – מעל 20 אפשרויות וצריך שיהיה שם לא יותר מ-16 אפשרויות שונות: שזה נשמע כמו התאמה נכונה לתשישות החלטות, אבל זו עדיין אופטימיזציה גרועה: רעיון יותר טוב הוא לחלק את האפשרויות לעץ החלטות רדוד ולהוביל את המשתמש דרך “ממשק אשף” המציג כל החלטה בתורה – לדוגמה, אם צריך לבחור בין כ-30 אפשרויות, אפשר לתרגם את זה לצעד אחד הבוחר בין כל האפשרויות (עץ החלטות בעומק 1) או סדרה של שאלות כן/לא (עץ החלטות בעומק 5) עם כי האופטימום הוא איפשהו באמצע – כנראה משהו כמו שלושה צעדים עם 3~4 החלטות בכל צעד, כמו “מבחן אמריקאי”.
מעבר לממשקי המשתמש, את תשישות ההחלטות – או אולי תרגום טוב יותר יהיה “הלם החלטות” (כמו “הלם קרב” – “combat fatigue”) אפשר לראות גם בחיים האמיתיים, בעיקר אצל עובדים בחברות סטארט-אפ: כמות הפרוייקטים הפתוחים בכל רגע נתון, והצורך לעבור כל הזמן בין עבודה מרוכזת בנושא אחד לעבודה בנושא אחר, לענות על דואר, להתייעץ או ליעץ לעובדים אחרים, וכו’ היא בעצמה יוצרת עומס החלטות כבד – אפילו בלי להתחשב בעבודה עצמה.
לדעתי השיקול של הפחת הלם החלטות צריך להיות בין השיקולים הראשונים שצריך להתחשב בהם כשבאים לתכנן מערכות לשימוש בני אדם – בין אם זה ממשקי משתמש לתוכנה או נהלי והרגלי עבודה בחברות טכנולוגיה, וכל אדם הנמצא בחשיפה להלם החלטות צריך להיות מודע לסכנות הכרוכות בכך ולתכנן דרכי מניעה – רק לצערי שאין לי כרגע שום רעיון בנושא, ואשמח לשמוע כל הצעה ועצה.
- “ג’ואל” זה “אינגלות” של “יואל”, אז זה משעשע אותי לפעמים להגיד “יואל ספולסקי” – אני לא בטוח מה לספולסקי יהיה להגיד על זה אז לא אכתוב כך, אבל אני בטוח שהוא משועשע מזה שחיפוש “Joel” בגוגל מביא את האתר שלו במקום הראשון בעוד ש-Billy Joel אפילו לא בעמוד הראשון [↩]
- שסוקר כל מיני מחקרים “רכים” כמו “גן המשפיע על התנהגות שאפשר לזהות את השפעותיו על בני אדם תוך 20 שניות“ [↩]