שוב באוויר
נסיעות עבודה זה דבר שמאוד משעשע אותי – בגדול אני מאוד אוהב לטוס לחו”ל, אפילו אם אני לא עושה שם שום דבר חוץ מאותה עבודה שאני עושה בארץ. זה הטיסות, להכיר אנשים חדשים, ויותר מזה האווירה במדינה אחרת שונה ואני אוהב לראות מה שונה ממקום למקום. וכן – גם לסמן עוד V ליד עוד שם על המפה 🙂 . והפעם – בראזיל.
שדות תעופה ככלל זה מקום מעוד מעניין – גם בגלל שכל אחד עשוי קצת אחרת ומעניין אותי לראות איך פתרו בעיות דומות בנושא ארגון והנעת אנשים, בצורה שונה, וגם בגלל כל האנשים שמסתובבים שם. בסאו פאולו לדוגמה, בשדה התעופה הבינלאומי גרואוהלאס (או משהו כזה. יש שם שניים כשהשני, ואין שום סיכוי שאני יודע איך קוראים לו אפילון בערך, משמש בעיקר לטיסות פנים ארציות) המסדרון של היציאה מהמטוס נמצא באותה קומה כמו שערי הכניסה (בניגוד לרוב שדות התעופה המודרניים) כשהוא בעצם הולך מסביב לכל הטרמינל ומפריד בין אולמות הממתנה לפני העלייה למטוס ולבין השערים עצמם. הבעיה עם זה היא שבזמן שמטוס אחד פורק, אי אפשר להעלות נוסעים למטוס אחר אלא אם הוא יותר רחוק מאזור המכס/איסוף מטען מהמטוס שיוצאים ממנו הנוסעים.
עוד דבר מעניין הוא החנויות הפטורות ממכס שזמינות גם לנוסעים נוחתים – סידור מעניין שראיתי גם בבלגיה אבל הוא לא נפוץ.
הטיסה לבראזיל היתה דרך חברת התעופה הגרמנית לופטהנזה – שבגדול, מעבר להיותם גרמנים, אין לי נגדם דבר. הטיסה היתה בסדר גמור השרות מצוין, ובשער הנחיתה ממתינה דיילת דוברת עברית מטעם החברה שעוזרת לאנשים למצוא את דרכם בשדה התעופה של פרנקפורט. אבל נמל הבית של לופטהנזה – פרנקפורט – הוא אסון תעבורתי – זו פעם שניה שאני עושה מעבר דרך פרנקופרט והוא אכן עדיין נוראי כפי שזכרתי: הטרמינל הישן בנתב”ג, לשם השוואה, הוא לא הטרמינל הכי מרווח בעולם, אבל הוא הרבה פחות צפוף ממה שיש לפרנקפורט להציע. לפני דלפקי הצ’ק-אין שם, אין כמעט מקומות ישיבה מלבד ליד הפאב שתקוע באמצע האולם הלא נורא גדל גם כך – ושם יושבים כל שותי הבירה ומעשנים (!!). כן – בפרנקפורט מותר לעשן בטרמינל ואנשים אכן עושים את זה. בשביל להגיע לאזור ההמתנה שבו יש אולי מספיק מושבים צריך לעבור את שער העליה למטוס (זה שבו לוקחים את כרטיס הטיסה ומשאירים לך רק את הספח, מה שעושים רק לפני הכניסה למטוס עצמה בכל שדה תעופה אחר), וזה נפתח רק שעה לפני הטיסה. כתוצאה מכך תורים ארוכים של אנשים משתרכים יותר משעתיים לפני הטיסה ליד השער, איפה שאין מקום לשבת וגם אין ממש מקום לכל הממתינים. הפעם היתה רק טיסה אחת באותו אזור, אבל בפעם הקודמת שעברתי בשדה הזה היו בבת אחת 4 טיסות שיוצאות משערים קרובים אחד לשני והבלאגן חגג.
כמה שעות לפני כן, בטרמינל 3 בנתב”ג התיישבתי לשתות קפה לפני הטיסה, וליידי התנצלה והתיישבה בחורה נחמדה בשם אונית (לא כמו אוניה, נראה לי שזו צורת הנקבה של “און”) שהיתה בדרכה למנצ’סטר. פיתחנו שיחה ערה האנטיפטיות של הבריטים ואיך – בניגוד לרוב המקומות האחרים בעולם – אי אפשר סתם לפגוש זר במקום ציבורי ולהתחיל לדבר איתו 😉 (ומסתבר שאפשר להשתמש בשוקולד בתור פתיח לשיחה, תודה קרן 🙂 ). כשהגיע מועד העליה למטוס, התנצלתי, אמרתי שלום והלכתי לשער העליה למטוס ודקות ספורות אחרי זה התברר לי שאונית באותה טיסה, רק המזליסטית עשתה עיניים לפקיד בצ’ק-אין שסידר לה שדרוג למחלקת עסקים. אז נפרדנו שוב, הפעם כנראה לתמיד.
סיפורים שכאלה מעלים אצלי קושיה: כל האנשים האלה שאנחנו פוגשים – בשדה התעופה, ברכבת בתאילנד, באוטובוס בדרום אמריקה – באמת לא נראה אותם יותר לעולם ? מה היה יכול לקרות אם היינו פוגשים אותם בארץ בסיטואציה יותר ידידותית לקשרים ארוכי טווח ? ניסיתי בעבר את הקטע של להחליף מספרי טלפון וכתובות דואר אלקטרוני – זה לא עובד. גם אם נניח שלא איבדתי את המספר עד שחזרתי לארץ, מה – אני אתקשר ואגיד “זוכר אותי ? היינו ביחד בטרק בצ’יאנג מאי, רוצה ללכת לשתות משהו באיזה פאב?” לא נראה לי.
צריך אולי לעשות אתר כזה של “חבר’ה” רק לטיולים בחו”ל.
עוד נושא שעולה בטיסות – לשבת ליד החלון או לא? היתרונות של המושב ליד החלון ברורים:
- לא מקימים אותך כדי ללכת לשירותים
- יש חלון להסתכל דרכו (למי שזה עושה לו את זה, לי לדוגמה)
- כשנוחתים ומייד כולם קופצים על הרגליים ועומדים כמו סרדינים בקופסה עד שפותחים את הדלת (למה באמת כולם עושים את זה?) אז אני יכול להמשיך לשבת ולתת לכל הלחוצים לעבור בלי לדחוף אותי.
לעומת זאת, במושב של המעבר אני יכול לגשת לשים את התיק שלי במדף למעלה ובכל זאת לגשת אליו אם בא לי לקרוא ספר אחר או להוציא את המחשב. דילמות. בטיסת ההמשך שעשיתי בוואריג (שטסה בשיתוף אם לופטהנזה, למרות שהיה 747 של לופטהנזה בערך באותו הזמן באותו הקו) נתנו לי מושב אמצעי – שזה הדברים הגרועים משתי האופציות האחרות בלי שום יתרון – אבל מיד החליפו לי אותו למושב מעבר בשורה המרכזית. המטוס של וואריג היה MD11 (לא ידעתי שהדברים האלה עדיין טסים) שהיה בתצורה המוזרה לכל הדעות של מושבים בסידור 3-4-2 וליידי (שני המושבים המרכזיים ברביעה האמצעית) ישבו שתי נשים קוריאניות שטסו לאיגואסו (לוואריג יש קישור לשם) והתקשו למלא את טפסי המכס וההגירה שחילקו לנו. ניסיתי כמיטב יכולתי לעזור להן, דבר שהתקשיתי בו עקב כך שהקוריאנית שלי מאוד חלשה (אני לא רואה מספיק אנימה קוריאנית) והן לא ידעו בכלל אנגלית. אבל היה מאוד משעשע והצלחתי לגרום להן למלא את הטפסים בצורה פחות או יותר בסדר אם כי לא נראה לי שהן הבינו למה צריך לכתוב בטופס “קוריאה” (עם C) שלוש פעמים.
מה אתה לא טס בביזנס?
אני בד”כ משתדל לפתור את סוגית המושב במטוס בעזרת פשרה הסתדרותית. בטיסות ארוכות (נניח, מעל 6-7 שעות) או בטיסות בלי נוף (טיסות לילה, טיסות מעל ים, וכו’) אני משתדל לשבת ליד מעבר – יש יותר מקום לרגלים ולא צריך להפריע לאנשים אחרים אם אתה הולך לשרותים.
בטיסות קצרות או כאלה עם נוף אני מנסה לשבת ליד החלון.
בטוח ביזנס: לא מספיק שטיסות עולות אלפי דולארים ב-economy (תראה לי מישהו בשכר סביר, אפילו שכר היי-טק שנוח לו להוציא 2000 דולר על טיסה), אז אתה רוצה שהחברה (שבמינוס בדוחות הסיכום כבר שנתיים) תממן לי מחלקת עסקים ? תהיה ראלי, בבקשה.
Please note that it is a joke 🙂
Once In the Miluim after I got Sea Sick in the UMV the Integlegnce office told me that next time I should demand to travel in Bussiness
הי עודד!
יופי שיש לך על מה לחשוב בטיסות זוהי נקודת מבט מענינת, מה תעשה עם תפגוש שוב את מי שפגשת במקרה באיזה שהוא טרמינל בעולם שכן באותו רגע אולי היה לכם נושא שיחה בפגישה הבאה סביר להניח שכבר לא תמצא נושא לשיחה אפילו אם תנסה עם שוקולד כפי שקרן המליצה צריך לחשוב על משהו יצירתי יותר בכל אופן חומר למחשבה.
בי תצליח בעבודה ועל תשכח לאסוף חשבוניות בי אמא